קאסר דווי

על קאסר דוי שממעתי מעט בטיול אחרי הצבא והמון כשהיינו בדרמסלה - אז החלטנו לבקר

נכתב ב 16 במאי 2016

דברים שקורים בהודו - או הדרך קאסר דוי

הנהג "שלנו" הסביר לנו שאסור לא לנהוג בהרים באזור קסר דוי בחושך, ומאחר וזו נסיעה של 10 שעות מרישיקש, הציע שנצא בשש בבוקר. וככה אחרי יום מנוחה ברישיקש החמה כל כך (אני ואיציק קפצנו לשוק בעיר, הילדים נשארו בגסטהאוס) ואחרי שני לילות חמים חמים ןהפסקות חשמל שבהן המאוורר מפסיק לעבוד ...קמנו מוקדם בבוקר, התארגנו ובשש היינו מוכנים. כל אחד מאיתנו קיבל כדור נגד בחילות בנסיעה (זוכרים שכתבתי שהייתרון הגדול שלו הוא שהוא מטשטש ומרדים?) וחיכינו. בהתחלה לא נלחצנו, גם בנסיעה לגנגוטרי הנהג איחר ב 20 דקות, פה זה זמן הודו ... אבל הוא לא הגיע והטלפון שלו היה סגור.

התקשרנו לסוכן נסיעות וגם הוא ניסה להשיג את הנהג...ללא הצלחה בינתיים, אנחנו שהיינו עייפים במילא וגם לקחנו כדור, צפנו לנו נים לא נים על הכסאות במרפסת הגסטהואס. עד שבאיזה שלב איציק הלך לנמנם במיטה (מחכה לטלפון מסוכן הנסיעות) יובל הלכה לקרוא במיטה ונרדמה. אני נקראתי לנבו מקןמיקס על האל הנומן שקניתי יום קודם ונבו כמעט נרדם בישיבה. נריה הסתובב חסר שקט, קצת בטלפון וקצת מסתובב שוב

הטלפון צילצל, זה היה הסוכן. מסתבר שיש בעיה באוטו והוא מנסה לארגן לנו רכב חילופי ונהג. אבל באוטו שהיה "איתנו" השארנו תיק אחד שלנו, במקום לפרוק ולהעמיס שוב..טוב זאת היתה טעות.    "אין בעיה", אמר הסוכן, "אני שולח נהג אחר שיביא את התיק,תוך שעה וחצי אני, הנהג החדש והתיק אצלכם" - וככה המשכנו לנמנם עד 10 בערך שהנהג והסוכן הגיעו... התיק מסתבר בדרך ואנחנו נחבור אליו עוד מעט.

הרכב לא מהסוג הטוב, אלא גרסה הודית קצת יותר קטנה ובלי בולמי זעזועים (את זה גילינו בדרך) טוב ישבנו לנו כולנו ונסענו לחבור לתיק. היום הוא יום ראשון מה שאומר שרישיקש מוצפת בתיירות הודית- פקקי תנועה נוראיים. אז עצרנו בצד הכביש בצומת פקוקה, בלי מזגן כי הרי האוטו עומד וחיכינו, וחיכינו וחיכינו, התיק היה תקוע בפקק. בסוף סוכן הנסיעות הלך ברגל להביא את התיק וחזר וככה ב 11:30 יצאנו לדרך שאנטי שאנטי

וכל מי פחד מתיאורי הנסיעה לגנגטטרי - הפעם היה הרבה יותר מפחיד - הכבישים טובים (יחסית) אז הוא נסע מהר ועקף בטירוף.אחרי שעתיים נסיעה הוא נרגע (קצת).

הדרך התחילה במישורים, עם כפרים קטנים והמשיכה לעיר גדולה מאוד שמיד אחריה התחלנו לעלות בהרים, בדרכים טובות וסואנות. גילנו שהאזור מפותח. עברנו בדרך בעיירת תיירות עם אגם והמון ריזורטים שנראו מהודרים.

בתשע בערב הגענו לכפר קסר דוי, הכפר חשוך ויש למעט מסעדונת קטנה שעזרו לנו קצת. הזמנו מראש מקום בטלפון. אחרי חיפושים מצאנו את המקום שבמבט ראשון נראה כמו בקתת אבן באירופה, אבל היה מטונף ובלי מים זורמים (בגלל תקלה).

אני איציק קפצנו למסעדה - לא היה שם אוכל אבל היו עוגות אמיתיות. עוגת תפוחים מצויינת ועוגת גבינה. הבאנו לילדים לארוחת ערב , עטוף בנייר כסף. הם היו בטוחים שהבאנו פרונטות וכשגילו שזה אכן עוגות ולא עבדנו עליהם - השמחה היתה גדולה.

בבוקר כבר מצאנו מקום נעים לשבועיים הקרובים

נכתב ב 22 במאי 2016

קאסר דוי - לא מה שחשבנו (וזה לא בהכרח רע ;-))

אם תחפשו קאסר דוי באינטרנט, לרוב תקראו לזה כפר קטן 10 קמ מאלמורה. לפני כחודש וחצי, כשהיינו בדרמסלה, בקבוצת הפייס של המטיילים הישראלים בהודו מלאה בהודעות על קאסר דוי, כולל הכרזות שכל הכפר מלא ולא להגיע כי אין חדרים.

ידענו שהרוב כבר עזבו וחשבנו שזה יהיה מקום נעים לסוף הטיול, קצת שקט, קצת מפגשים עם מטיילים מהעולם ומישראל, קצת בישולים בבית וקצת מסעדות (ובטח אם היו כל כך הרבה ישראלים, יהיו מסעדות מותאמות לחייך הילדים).

למעשה, הגענו לאזור שבאמת יש בו הרבה מקום לתיירים, אבל כרגע כמעט רייק לגמרי. זה גם לא בדיוק כפר, כלומר הכל משתרע על שטח רחב, בעיקר לאורכו של הכביש שעובר באזור. קרוב לכביש הבתים צפופים יותר אבל ככול שמתרחקים הכביש מתרחקים גם המרחקים בין הבתים, אבל המרחק בינהם כמעט לא מנוצל לחקלאות, רק קצת. זה סוף העונה היבשה והכל יבש ובגלל שהמקום ממוקם על הפסגה - יש מחסור במים.לכל בית יש מקום שבו אוגרים את המים בשעות שיש. והרבה אנשים הולכים למקומות של חלוקת מים

חלוקת מים

בעל הגאסטהאוס אומר שזה מעולם לא היה כפר, אלא אזור תיירות (אומרים שהביטלס היו פה וזה היה מרכז של היפים בשנות השישים)

כיום יש פה מגוון של אפשרויות מגורים, החל מחדרים מרוחקים בבתים של משפחות וכלה במלונות. אנחנו בחרנו בסוג של אמצע, בשולי המרכז, במתחם חדרים חדש שגם המשפחה בעלת המקום גרה בו. "בעונת הישראלים" המקום היה מפוצץ והומה. כשאנחנו הגענו היו פה שתי בחורות שכבר פגשנו ברישיקש וזהו. לפני יומיים גם הן עזבו.

מבחינת מסעדות, יש אחת מתוקה של הודי וגרמניה "באבא קייק" עם ארוחות בוקר טובות ועוגות מעולות!!! דגמנו גם מסעדה "ישראלית" - כמעט כל הישראלי התפריט לפט היה זמין  ומה שקיבלנו לא היה מוצלח (שקשוקה על בסיס קטשופ) ולא חזרנו. אבל יש מסעדה הודית בעיצוב שמנסה להיות תאילנדי 10 דקות הליכה מכאן והיא הפכה למסעדת ארוחת הערב שלנו. בעל המקום ואישתו מאוד נחמדים, הם טיילו בתאילנד (ומכאן ההשראה לעיצוב) יש להם גם אוהלים עם מקלחות ושירותים בפנים ויש להם גזיבו ומגדל גבוה (סטייל המגדל של חומה ומגדל) ושניהם מוארים בלילה באורות צבעוניים וזזים (סטיל תאילנד,כבר אמרתי?) שמהווים אטרקציה לילדים ולהודים.

אתמול איציק לימד אותם להכין פלאפל...

כעיקרון הקטע של האזור הזה הוא תצפית על הרי ההימלאיה הגבוהים כולל ננדה דוי, שהוא ההר הגבוה בהודו. למעשה.. בבוקר הראשון ראינו אותם (לקח לנו רגע להבין שאלו לא עננים) ומאז הראות לא משהו בכלל (העונה הטובה לזה היא העונה הקרה אוקטובר-פברואר).

העננים הלבנים באופק הם הפסגות המושלגות

אז מה עושים כל היום? קצת טיולים קצרים מסביב, קצת בישולים (יש לנו מטבח) קצת יצירה - ציור, צמידים והתחלנו גם מקרמה, קצת (הרבה מידי) טאבלט וקצת פשוט להיות - שלזה הכי קשה להתרגל, בעיקר עם ילדים.

נבו משחק קצת עם הילדה של המשפחה ההודית  והיא גילתה לו שיח של פטל צהוב... אחרי שאכל לא מעט, בא לספר לנו "יש פטל צהוב כמו שאבא סיפר שהיה אוכל בראשול" וגם אנחנו אכלנו ממנו.

קצת אחרי הוא הקיא, חשבנו שזה בגלל שנריה סחב אותו על הכתף (כשהבטן של נבו על הכתף) אבל הוא המשיך להקיא ולהרגיש לא טוב. כולם הלכו לארוחת ערב ואני נשארתי  איתו. מאוחר בלילה פסקו ההקאות ולפנות בוקר היה לו חום נמוך      (נבו מפרכס מחום) מיד קיבל תרופה להורדת חום. באותו יום תכננו לסוע לאלמורה, העיר הקרובה- אז שוב נשארתי עם נבו וכל השאר נסעו. בערב כבר לא היה חום וחזרנו לשיגרה (עם הרבה נשיקות על המצח ;-))

רק להבהיר, הפטל טוב למאכל זה היה צירוף מקרים :-) אם כנראה שהוא אכל ממנו קצת יותר מידי

לפני יומיים , אחרי הצהרים התחילה רוח והתעננן השמים היו מדהימים ועת ערב התחילה סופת רעמים עם מעט גשם והרבה ברקים (בעיקר בהרים הגבוהים) וכנהוג הכל היה מלווה בהפסקת חשמל.

אז פנינו לבילוי האהוב עלינו כאן - משחקי קלפים!!!!

אנחנו לקראת סוף הטיול, מנסים לספוג עוד קצת מנוחה ושקט. הראש כבר חושב על דלהי, על קניות של סוף, על הבית, השיגרה, העבודה והחברים.

ימים של לפני החזרה :-)

נכתב ב 24 במאי 2016

אתמול יצאנו לטיול לשלוחה ממול הבית (אנחנו על הרכס, יש ואדי ועוד רכס) וגילינו שממש מעבר לה יש כפר הודי חמוד.

העניין של הילדים בעיזים, גדיים פרות וכל חיות המשק האפשריות לא נגמר...

היום התכוונו לסוע לנהר שנמצא שעה נסיעה מפה. (הדבר שהכי קשה לי פה זה היובש, אנחנו על הרכס, אבל גם בודיות הקרובות הנחלים הם נחלי אכזב ןיבשים כרגע וכך גם הנביעות. אין דבר שעושה לילדים (ובכלל לנפש) יותר טוב ממים זורמים.

אבל קמנו לבוקר קריר ואחרי מחשבה החלטנו לסוע לאלמורה העיר הקרובה. בדיוק ישבנו בבאבא קייק "המקום שלנו לארוחת בוקר" . המקום הוא של זוג, היא גרמניה והוא הודי. הם סיפרו לנו על מקום של חבר שלהם, בערך שעתיים מכאן, יש לו מקום ליד נחל עם אוהלים וכאלה.. בקיצור מחר אנחנו נוסעים לקמפינג ללילה או שניים.

עוד דבר שהם סיפרו לנו זה על מקום ליד לאלמורה שהוא סוג של גן חיות, לחיות בר של האזור  שאינן יכולות לשרוד בטבע (פצועות, גורים וכד) הבחורה גם אמרה שהתנאים בהן החיות נמצאות ממש מעוררי עצב, אבל נריה שמע שיש שם נמרים (כן, כן יש פה נמרי בר באזור, ולכן כול חיות הבית כולל הכלבים מוכנסים למקומות סגורים למשך הלילה) - בקיצור החלטנו שלפני השוק בעיר נעבור שם.

אבל איך מגיעים לאלמורה? אהה זה פשוט מאוד, עומדים ליד הכביש ומחכים שמונית  שירות (ג'יפ שיכול להכיל 12 איש) תעבור, 30 רופי לאיש ואנחנו באלמורה. נתקלנו רק בשתי בעיות: 1. אנחנו חמישה ולא קל למצוא מונית שיש בה מקום לחמישה. 2. ולא פחות בעייתי, כל המוניות נסעו בכיוון ההפוך (מאלמורה לאן שהוא ולא להפך)

זוכרים שכתבתי שהתעוררנו לבוקר קריר...אז כבר לא היה קריר וישבנו על מדרגות "המרכז המסחרי" (מכולת) בצל וחיכינו. וחיכינו וחיכינו וחיכינו וככה עבר זמן מה... ועוד קצת.. ועוד טיפה ואז עצרה לנו מונית, רק שלא באמת היה בה מקום לחמישה, אולי לשניים והיו שם מלא תיקים, אבל הנהג לא חשב שזו בעיה ואנחנו כבר חיכינו מה שנראה כמו מספיק זמן בהחלט. אז נדחסנן מאחורה על ספסל לשני אנשים שגם היה עליו תיק - יובל, נריה ואני. בספסל מולינו יש נבו דחוק לבחור הודי שהיה דחוק לעוד תיקים. הרגל של נריה  על הרגל של הבחור, אני צמודה לנריה עם חצי טוסיק יושב וחצי טוסיק באויר בזוית והדלת הסגורה מונעת ממני ליפול (וגם דןחסת אותי פנימה) איציק חלק, מקדימה, מושב ליחיד ביחד עם עוד הודי ויצאנו לדרך  .

מזל שזו נסיעה של 15דקות בערך...

במקום מסויים עצר הנהג ואמר שכאן זה גן החיות. אז נפלטנו מהרכב ואכן היה שם גדר ושער, אבל הוא היה נעול, ההודים שבתוך גן החיות הסבירו שהכניסה מלמטה והתחלנו לצעוד על הכביש המתפתל - אני עם חצי אגן רדום מהנסיעה הצפופה ועם קוץ שנכנס לי ברגל ערב קודם וטרם הצלחתי לחלץ. נראה לי שהלכנו בשמש (כי הרי בסוף היה חם...) איזה עשר דקות עד שהגענו ואני פשוט התיישבתי לרגע לנשום ולאזן את שני צידי האגן שלי :-). שילמנו 60 רופי כניסה והלכנו לראות את הנמרים. אז קודם כל הם באמת מרשימים ויותר גדולים משחשבנו. ו... זה באמת עצוב לראות אותם הולכים הלוך ושוב בכלוב קטן. לפי מה שהבנו ממעט השילוט שהיה באנגלית, הם כבר בני תשע ומצאו אותם כגורים צעירים ללא אמא.

משם חזרנו לשער וצעדנו לכיוון מה שהאישה בכניסה כינתה white monkey. תכלס הכלוב של הקוף נמצא ליד השער הנעול ההוא ממקודם, אבל הפעם במקום על הכביש, צעדינו ביער מעל הכביש. לפני הקוף היה דוב בכלוב ואז קוף לבקן מסכן ובודד (אותם אפילו לא צילמנו כי זה היה ממש עצוב) החיות היחידות שקיבלו ממד מרחב מחייה היו האיילים, היו שם זכרים צעירים ונקבות ןבמבי קטנים ומופרד מכולם זכר גדול עם קרניים ענקיות.

וזה בעצם גן החיות, המשכנו בשביל הגענו בחזרה לנמרים מהכיוון השני ובדרך ליציאה ראינו - לא בכלובים, אלא פשוט על העצים, שלושה קופים שמנסים כנראה להתקרב לקן של עורבים וזוג עורבים מנסה לגרש אותם משם. עצרנו, הסתכלנו קצת וכשראינו שלא תהיה הכרעה בקרוב המשכנו.

נסענו לשוק באלמורה, שזו עיר הררית נחמדה (מרחוק היא ממש יפה - מקבץ של בתים צבעוניים על צלע ההר) השוק מתחיל בעליה, וצהרים ובעצם הרי בכלל לא קריר היום... ויש לי קוץ ברגל...  אז עלינו ומצאנו את רשת הפיצות של האזור (הרי איציק והגדולים עשו סיור מקדים ביום שנבו היה חולה) ורק אחרי זה יצאנו לשוטט בשוק שהוא באמת חמוד. עונת הליצ'י התחילה כאן והם ממש טעימים.

ממש כמה דקות אחרי שחזרנו הביתה התחילה רוח ממש חזקה והגיעו עננים, אבל אז המצב התייצב יש קצת עננים ושקט. הכל יציב וגם הקוץ שלי מונח עמוק במקומו למרות נסיונות וחפירות ארכיאולוגיות שנערכו בכף הרגל. נסיונות החילוץ יתחדשו בבוקר עם בוא השמש.