נפרדים מקאסר דוי - עוד מעט הביתה

בלילה הראשון שהגענו לקאסר דוי, תשע בערב, חושך והכל סגור. הלכנו איציק ואני למצוא אוכל לילדים- הבאבא קאייק היה פתוח והם ישר התחילו לספר לנו על "בינסאר ואלי ריבר קמפ" - אחרי רצף הנסיעות שעברנו בימים שלפני, השאלה הראשונה היתה כמה זה רחוק? וכשהתשובה היתה שעתיים וחצי - זה מיד קוטלג כ "ממש לא עכשיו" .

נכתב ב 28 במאי 2016

ימים אחרונים בהודו

שהחזרנו מבינסאר וואלי, גילינו לשמחתנו שמשפחה ישראלית נוספת הגיעה לקאסר דוי ואת היומיים הבאים בילינו די הרבה ביחד. יצירה (בעיקר יובל בהנחיית גלית) בישולים ומשחקים. הלכנו ביחד לראות מרכז לאריגה שבו עובדות נשים מהאזור ומשמרות ידע שעלול להעלם. הן מכינות חוטים מצמר וגם מגבעולים של סרפדים. היה ממש מעניין (פחות לנבו)

אחרי הצהרים, יום לפני שאנחנו עוזבים את קאסר דוי, התקדרו השמיים וגשם חזק ניתח. ההפוגה שהיתה הספקנו להגיע הביתה ואז התחזק הגשם מלווה בברד. אחרי חצי שעה בערך פסק הגשם והתבהרו השמיים חלקית והנה למתנת פרידה מקאסר דוי - נתגלו הרי ההמלאיה הגבוהים והמושלגים כולל נאנדה דוי - ההר הכי גבוה בהודו. למי שלא זוכר, זכינו לראות אותם בבוקר הראשון שלנו שם ומאז הראות לא היתה מוצלחת.

בלילה חזר הגשם ובבוקר שוב הסתירו העננים את ההרים.

את הנסיעה לדלהי התכוונו לעשות ברכבת לילה... רק שיום לפני הנסיעה הסתבר שאין לנו מקום ברכבת, אלא רק ברכבת שיוצאת בצהרים. רכבת מהירה, כסאות כמו במטוס ואוכל שמוגש כמעט לאורך כל הדרך.

אריזה אחרונה, השארנו כל מיני דברים למשפחה הישראלית וגם כדור שנבו קיבל ביום הראשון שהגענו.

פתאום נבו פרץ בבכי שהוא לא רוצה להפרד מהכדור ורוצה לקחת אותו לארץ ולא ברור אם הבכי הזה היה בגלל הכדור, בגלל הפרידה מקאסר או בגלל שאוטוטו הטיול שלנו נגמר.

וככה אחרי נסיעה של 3 שעות לתחנת הרכבת  הגענו לרכבת. מסע אחרון בהודו. בימים הקרובים נהיה בדלהי ועוד מעט בחזרה הביתה. ישבתי בוהה בחלון, מנסה להכניס לתוכי עוד קצת מהודו. כשנוסעים ברכבת רואים גם את "החצר האחורית" את הדברים הפחות יפים של הודו. שכונות של פחונים ופחות מזה ורגע אחרי זה שדות ותאו טובל בשלולית. מקדש קטן, אנשים בדרך לאן שהוא. בתים, עיירות, שווקים, שוב פחונים ועוד שדות... והרכבת עוברת והנוף משתנה... ואני כבר מתגעגעת

הגענו לדלהי. החלטנו בדלהי להוציא קצת יותר ולקחת מלון יותר טוב מהגסהאוסים    שהיינו בהם עד עכשיו. נכנסנו ללובי ובעוד אנחנו מחכים לחדרים, הביאו לנו כוסות מיץ ובקבוקי מיים אישיים והילדים הרגישו כאילו הגיעו לפחות לארמון :-)

אז עוד ארבע ימים של כרך גדול וחם... וצ'לו הביתה