טאם קוק - נעמת לנו מאוד

טאם קוק היא כפר קטן מוקף בשדות אורז, והמון מים: באגם, בנהר שזורם באיטיות כמעט בלתי מורגשת, בשדות מוצפים ובתעלות.

ומעל כל אלה סלעים שהם אולי הרים או גבעות. עם אבן קשה שיוצרת מצוקים והמון צמחיה בינהם.

הגענו באוטובוס סליפר בארבע בבוקר - ובעקבות טעות תכנון פשוט חיכינו על ספות בקבלה של מלון כל שהוא ששם עצר האוטובוס שיגיע הבוקר

קצת קוראים, קצת טלפון ונבו אחד שפשוט המשיך לישון.

מוקדם בבוקר הלכנו למקום שהזמנו, (טרופיקאל טאם קוק הומסטיי) ועדיין לא היתה נפש חיה ערה.

ושוב זמן המתנה.

כשהתעורר בעל המקום - הסתבר שהיתה אי הבנה והוא חיכה לנו ב 4 בבוקר, אומנם בלי חדר, אבל מתוך רצון לקבל את פנינו לארגן לנ מקום לחכות בו

את היום העברנו בשינה, בשיטוט בכפר ובבחינת ההומסטיי שבו תכננו לבלות את שאר הימים.

נבו מצא תרנגולות והשמחה שלו ושל בעל התרנגולות היתה גדולה.

הומסטיי בויאטנם זה בעצם סוג של חדרי צימר פשוטים או לא בחצר של משפחה שגרה שם.

למחרת התמקמנו בטאן דאט הומסטיי שהפך לביתנו לשבוע הקרוב.

משפחה מקסימה עם אבא (טאן) ואמא דוברי מעט אנגלית, סבא וסבתא וילד אחד (ועוד ילדה בדרך למיטב הבנתינו, תיוולד בבית).

אז מה עשינו שבוע במקום שחלק מהאנשים באים אליו ליום אחד או יומיים?

טיילנו עם האופניים באזור

טיפסנו לראש פגודה גדולה

היינו בבריכה במלון קרוב

שיחקנו המון קלפים

שטנו בשייט של טראנג אן, שנהר שזורם למרגלות הסלעים הענקיים וגם בתוכם.

ניסינו לדוג

ונסענו על האופניים לעמק הציפורים שהוא סוג של הכלאה בין גן אירועים, ושמורת טבע עם ריזורט בתוכו.

ראינו המון שדות אורז, וגידולי מיים שהם לוטוס או פרח מים אחר שאוכלים.

ראינו המון ברווזים

חווינו המון רגעים מתוקים

כמו למצוא גדי באמצע טיול אופניים, לחשוב שהוא חולה או פצוע - לקחת אותו בסל האופניים לחפש משהוא שידע מה לעשות איתו (וזה לקח זמן) רק כדי לגלות שאמא שלו עלתה בהר לאכול וצריך פשוט להניח לו והיא תבוא.

או איש מגרש אווזה ואפרוחים לכיוון אחד ואחרי כחצי שעה מגיעה אישה בסירה וקוראת להם במין קריאה שנשמעת ''gu goo gu goo" ולהצליח להבין מה היא מחפשת ולהסביר לה שראינו אותם ולאן הם הלכו

מעט אנשים מדברים אנגלית, וממש מעט אנגלית טובה - אבל אנחנו חווים אותם כאנשים נחמדים ביותר.

או בדרך לעמק הציפורים לראות עדר שלם של ברווזים חוצה את הכביש לקריאות הגו גו גו. מקבלים תערובת לאכול וממשיכים לבריכת לינת הלילה שלהם.

או לרכוב על אופניים בשעת דמדומים בחזרה מעמק הציפורים ולראות אנשים בביתם ובחצרות שלהם. מכבסים במי הנהר, מכניסים חיות פנימה וילדים קטנים משחקים בחצר ליד הבית.

וגם חווינו גשם פעם ראשונה - בכמה ערבים בדיוק כשהיינו בדרך למסעדה.

והנה גם עכשיו דקות לפני שאנחנו יוצאים לאוטובוס להאנוי יורד גשם חזק.

היו גם משברי ריבים - כמו בחיים

ושיחות על הודו ועל השוואות והאם כדאי לעשות אותם.

בעצם רק עם היציאה מהוי אן, התחלתי, באופן אישי, לאהוב את ויאטנם ולאט לאט היא נכנסת ללב.

באמת לא כדאי להשוות להודו שנמצאת עמוק עמוק בלב.

פשוט לתת לויאטנם להיות ויאטנם